דחיינות. איזו תכונה ישראלית נפוצה.
כשרק גיליתי שאני בהריון, הרופאה שלחה אותי למספר בדיקות בסיסיות,
וביקשה ממני לערוך אותן בשבועיים הקרובים. הנהנתי בראשי ודחפתי את ההפניה לתיק.
היא נשארה בתיק עד שבוע 12 . יום אחד סידרתי את כל המסמכים ונתקלתי בהפניה. יש טעם
לעשות את הבדיקות בכלל? הרי ברור שהכל בסדר, חשבתי לעצמי.
באותו שבוע פרצה המלחמה ושוב ההפניה לבדיקות נדחפה הצדה.
שבועיים לאחר מכן, באופן מקרי, נאלצתי לערוך בדיקה אחרת ונזכרתי בהפניה
הישנה שזנחתי בצד.
וכך יצא, שכמעט חודשיים לאחר שקיבלתי את ההפניה, ערכתי את הבדיקות
שהרופאה נתנה לי.
מספר ימים לאחר מכן, קיבלתי שיחת טלפון מהרופאה.
"קיבלתי את תוצאות הבדיקות שלך, יש בדיקה לא תקינה" היא
בישרה לי.
באותו הרגע החסרתי פעימה (טוב, אולי כמה פעימות)
הסתבר כי חליתי בוירוס (נפוץ מאוד לא לדאוג), אך נשיאתו בהריון מסוכנת
לעובר.
מספר ימים לאחר מכן, ישבתי מפוחדת אצל המומחה שהסביר לי בעדינות - אם
היית עורכת את הבדיקות בזמן, היה אפשר לדעת קצת יותר על ההשלכות לבריאות העובר.
דחיינות שכזו, שעולה אחר כך במתח, פחד, לחץ ,תסכול וחרדה.
*
לא תמיד הייתי כזאת. אילוצי החיים הובילו אותי לפיר הדחיינות.
בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה הייתי ידועה כ"לירון המתקתקת".
מקבלת משימה – מיד מבצעת.
עם הרחבת התא המשפחתי, משימות נדחו למועד בלתי מוגדר, ערימות כביסה
נחו להן בנחת בסל, פירורי קורנפלקס נדחפו מתחת לשטיח, קנסות על אי תשלום בזמן
הצטברו וכל מה שלא מוגדר כ*דחוף* פשוט חיכה לתורו בערימת המשימות הבלתי
נגמרת. וכן, גם הפניות לבדיקות נשכחו להן
בתיק.
*
מ' מגיעה אליי לפגישה ראשונה
במרפאה.
-
קבעתי
תור בפעם הראשונה כששקלתי 98 ק"ג. כעת אני שוקלת 112 ק"ג. היא
מספרת.
-
כמה
פעמים דחית את הפגישה? אני שואלת אותה
-
בשנה
האחרונה דחיתי אותה שש פעמים
-
מדוע
לדעתך דחית את הפגישה?
-
בכל פעם
היה משהו אחר. פעם הבן היה חולה, פעם היה לי אירוע, אחר כך המלחמה... נו, את
יודעת...
-
כן, אני
יודעת. נוח לדחות דברים שעלולים להוציא
אותך מאזור הנוחות שלך. מאי-עשייה.
-
ברור
לי...לא רציתי להתמודד. ידעתי שלאחר שאני מגיעה – אני מתחילה. דחיתי את
ה"קץ" יותר ויותר.
-
תני לי
פרשנות למילה "קץ" – אני מבקשת ממנה.
-
נו, את
יודעת.. להפסיק את החגיגות, להפסיק ליהנות מאוכל, להפסיק לאכול אוכל טעים..
-
האם זה
מה שהפגישה הזאת ייצגה בעינייך? האם כעת את מוכנה להגיע ל"קץ"?
-
עכשיו
כשאני חושבת על זה – אז לא. אני לא רוצה שיתחיל הקץ. אבל רע לי עם איך שאני. רע לי
פיזית, רע לי רגשית. אני משתדלת להסוות כלפי חוץ, תמיד מחייכת, צוחקת. אבל בעצם
בפנים אני ליצן עצוב. לא טוב לי עם איך שאני נראית. מצד שני, אני לא יכולה לוותר
על אכילה, אני אוהבת לאכול, זו אחת מתענוגות החיים שלי.
-
ואת
חושבת שהתהליך שנתחיל כעת מחייב לוותר על כך?
-
כך
חשבתי. היא עונה לי ובעיניה זיק אופטימיות.
אני מנסה להבין את הדחיינות הזאת. למה היא משתלטת לי על החיים. למה
אני כל כך סובלת ממנה.
וכשאני מבודדת את הגורמים אני מבינה:
א.
לא מתחשק
לי לעשות דברים שאני לא אוהבת – סידורים, בירוקרטיה וכו' ולכן אני דוחה אותם.
ב.
יש לי
יותר מדי דברים שאני מנהלת ואחראית עליהם בלעדית. קשה לי להיות אחראית על הכל.
פתאום
ההכרה הזאת מרגיעה אותי.
*
-
מה גרם
לך להגיע דווקא היום, דווקא עכשיו? אני
שואלת את מ'
-
הגיעו
מים עד נפש. היא מסבירה. בוקר אחד פשוט היה לי קשה לשרוך נעליים. הרגשתי שאני לא
נושמת כבר. באותו יום הגעתי לידי החלטה שאני לא דוחה יותר את הפגישה ויהי מה. אני לא מוכנה להיות קורבן של המצב שלי, אני רוצה
לקחת אחריות, לעשות משהו למען עצמי. הגיע הזמן לא?
*
וגם אצלי, כמו אצל מ', החוויה הזאת של גילוי הוירוס וכל מה שמשתמע מכך
טלטלה אותי. הגיע הזמן להפסיק להתנהל כך. אני פותחת את היומן וקובעת לי
בלו"ז שעתיים בשבוע "זמן סידורים". במקביל, מנהלת שיחה עם הגבר
ומטילה עליו משימות שהיו עד כה באחריותי.
הפעולות הפשוטות הללו משחררות אותי. מרגישה קלילה יותר, כאילו משא כבד ירד
ממני.
ומ'? , מקבלת את היד שלי, החמה, לצאת ביחד מאזור הנוחות שלה ולהוריד
את המשא הכבד מעליה. זה לא הקץ. זה מסע מופלא שתעבור למען עצמה.
