יום שבת, 24 בנובמבר 2012

ילד אסור, ילד מותר



"דייייי! אסור" אני רודפת אחרי הקטנה ברחבי הבית. אבל היא מהירה ממני. כבר רצה לארון הפתוח שלי ומעיפה במהירות את כל הבגדים במדף התחתון, משם רצה למטבח ומתחילה להוציא מהארון סירים ומחבתות, מגלה ממצאים מעניינים בפח הזבל וכמעט שמצליחה להגיע לסכין שמונח על השיש.

אסור! אסור! אסור!

מה קרה לה? המלאך הקטן שלי?

מרגישה שכל היום אני נלחמת איתה. מותשת כבר. ואפילו קצת מאוכזבת – ממני, ממנה.
קשה לי כבר להתמודד מולה, מול הרצונות שלה, מול החוקים שהיא רוצה כל הזמן לשבור, מול הגבולות שהיא רוצה לחצות.

 זו אשמתי.
יש בי הרבה רגשות אשם על כך שאני לא האם שאוספת יום יום את ילדתה מהגן, לא מקדישה לה תמיד את כל תשומת הלב לה היא ראויה, לא יוצאת איתה לגינה תמיד כשהיא מבקשת, פוטרת אותה לפעמים בדי.וי.די בכדי להשיג כמה דקות של שקט...
ואז רגשות האשמה הללו מובילות אותי לכפר על כך - לאפשר לה יותר, לא להציב תמיד את הגבולות שראוי להציב, וגם – עייפה מדי מלהוציא כל כך הרבה אנרגיה על כל זה!

                         *
אני נפגשת עם המטופלת ס'. היא מתארת את המלחמות שמתרחשות אצלה.

 מסעדה עם חברים. היא אכלה את המנה שהזמינה לשובע. החברים מזמינים קינוח – פאג' שוקולד עם גלידה (הקינוח האהוב עליה). מיד היא מחליטה – "אסור לי לגעת בזה". היא צופה בחבריה מתענגים על כל ביס וביס, מלקקים את שפתותיהם המרוחות שוקולד חם, את קריאות ה "תטעמי, זה מעולה!" והיא בולעת את רוקה ומתנגדת. זה אסור. זה משמין. אני לא צריכה את זה. אני שבעה. זה מלא קלוריות. זה מתרכז בדיוק בטוסיק. היא משתכנעת ושותה כוס מים. ניצחתי – היא חושבת לעצמה.

מספר ימים לאחר מכן, חוגגים יום הולדת לאמה. היא מתנדבת להכין את העוגה.
"כשהכנתי את השוקולד החם", היא מתארת, "רציתי רק לטעום לפני שאני יוצקת אותו על העוגה. לקחתי כפית קטנה וכמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי מנגבת את השאריות עם האצבע".
אני מבקשת ממנה לנסות לשחזר את המחשבות והרגשות שהיו לה באותו רגע.
כל מה שחשבתי היה "אסור לי לאכול את הדבר המשמין הזה". המחשבה הזאת גררה אצלי הרבה כעס ותסכול. הרגשתי פתאום כמו ילדה קטנה שהענישו, ששלחו אותי לפינה של החדר כי עשיתי משהו רע.

                                  *
הקטנה איבדה כל גבול. כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה צרחותיה נשמעות למרחקים, היא שולטת בנו כעריץ ואנחנו, נתיניה, מצייתים לה במופת.
היא מגחכת למשמע המילה "אסור" ומסתכלת עליי כאומרת "לי? אסור? חחחח, הצחקת אותי!".
 
מחפשת פתרונות ומשוחחת עם יעל וינר מ"הורות יוצרת מציאות" על גבולות. היא מספרת לי על הורים רבים אשר מגיעים אליה  באפיסת כוחות מהאופן בו הבית מתנהל. המאפיין העיקרי ברוב הסיטואציות הללו הוא המלחמה על הגבולות ובמלחמה כמו במלחמה – אחרי שהיא מתחילה לפעמים שוכחים כבר על מה היא התחילה, על מה נלחמים, מה היה פעם חשוב לנו באמת.....כי המוח עסוק במי יותר חזק, מי יותר צודק, מי ינצח.

אני מתחילה להרהר על הגבולות שלי לקטנה. למה הילדה "רעבה" באמת, מה היא משיגה בכל המלחמה הזאת.. וכמובן שאני יודעת את התשובה – את תשומת הלב המלאה שלי, את ההקשבה שלי.
ומחליטה לערוך ניסוי. מבלה עם הקטנה יום שלם, רחוק מטלפונים, טלוויזיה, בישולים ושאר מטלות. בהקשבה מלאה אליה, לצרכים שלה. ופתאום, היא שוב נסיכה. מקסימה, מצחיקה, כובשת. מקשיבה לי, לא עושה "דווקא", לא מתמרדת, יודעת להעסיק את עצמה. וכשאני בוחנת כמה באמת אני בקשב מלא אליה בחיי היום יום אני מבינה את מקור הבעיה.
הנסיכה שלי :-)
                                  *
"אני עייפה" אומרת לי ס'. אני מרגישה שהמחשבות סביב המתוק גוזלות ממני את כל האנרגיה.
אז אני נותנת משימה: לבחון איזו תחושה גורמת לה לאיבוד הכי גדול של אנרגיה.
כעבור שבוע היא חוזרת עם תשובה : רגשות האשם. הן אלו המרוקנות אותה לגמרי.
אני מבקשת ממנה לערוך ניסוי משלה. במשך שבוע שלם לא להגיד לעצמה את המילה "אסור" על אוכל. להיות בקשב מלא למה שמתחשק לה.
"אבל אני אשמין!" היא מוחה.
"תסמכי על עצמך" אני עונה לה.
ובשבוע הזה אכלה גם מתוק, בלי איסורים, עם תשומת לב מלאה והקשבה. ולמשך שבוע היתה "הפסקת אש". היא לא נלחמה ברצונות האמיתיים שלה, לא הרגישה בעונש והכי חשוב – לא איבדה אנרגיה יקרה על מחשבות טורדניות.
ולא, היא גם לא השמינה.

                                                *
נכון, קשה להיות בהקשבה מלאה כל הזמן, בתשומת לב מלאה בכל רגע נתון. אבל ברגע שהמילה "אסור" נעלמת מהלקסיקון, פתאום ההרמוניה משתנה. עובדה.

לקריאת מאמר של יעל וינר -  הצבת גבולות
 
לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק
 

תגובה 1: