אכילה רגשית קטנה שלי

 

"נווווו, אני אאחר"! אני שומעת את עצמי צועקת ברחבי הבית.

"אני בא, אני בא" מלמל הגבר.

הרכב שלו במוסך, ההסעות עליי היום, אני ערה כבר שעתיים ומוכנה ליציאה מלפני שעה.
יש לי קליניקה עמוסה היום ופקקים נוראיים שמתחילים בדיוק בעוד 10 דקות ונמשכים לפחות 40 דקות.

אני מניעה את הרכב רק כדי לחכות עוד 7 דקות ולהתעצבן עוד יותר.  מסיימת את הפיזור, מבצעת עבירת תנועה קלה ומגיעה היישר ל – פקק. והיום הוא נוראי מתמיד (רכב תקוע, תאונה, שיפוצים בכביש..?)

אני מציצה בשעון וכבר מבינה שאאחר.

כועסת! כועסת! כועסת!

בא לי לנעוץ שיניים במשהו!

מציצה לעבר תיק האוכל שלי (כן, כן יש לי תיק אוכל..) ומושיטה את היד לפתוח אותו.

אבל - למה?

כי אני עצבנית!

אבל – זה הפיתרון?

ברור שלא, אני צריכה להירגע ממשהו!

אבל – כריך ירגיע אותך? יגרום לפקק להיעלם? יחזיר את השעון אחורנית?

לא, אבל...

אני מוותרת על הכריך ובוחרת דיסק רועש במיוחד (ניק קייב, השנים ה"קשות" אם אתם מוכרחים לדעת). מגבירה לווליום גבוה ומתמכרת לצלילים. 

 עדיין עצבנית, עדיין מאחרת.

                                    *

והיה גם ערב בו "אכלתי את הרגש".

סיימתי פגישה לא מוצלחת במיוחד עם הקבוצה אותה הנחיתי באותו ערב. הרגשתי לא ממוקדת, שלא הצלחתי להעביר מסרים בצורה מדויקת, שהובנתי לא כהלכה. התאכזבתי מעצמי, חשתי מתוסכלת והייתי זקוקה לנחמה.

עצרתי לתדלק והחלטתי להיכנס לחנות "לעשות סיבוב".

הסתובבתי לי בין הררי החטיפים והשוקולדים והתחשק לי משהו.
ידעתי שאיני זקוקה לכלום למעט נחמה אך לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
תוך כדי סיבוב נזכרתי במשפט שמטופלת שלי נוהגת להגיד – "שוקולד מנחם אותי" ותהיתי לעצמי , אולי השוקולד ינחם גם אותי?

אז קניתי לי שוקולד ואכלתי את הרגש.

עזר?

ממש לא.

עדיין תחושת התיסכול והאכזבה צרבו את עיניי (וגם קצת בחילה מהשוקולד).

החלטתי להתקשר לחברה, ואת שאר הנסיעה הביתה ביליתי בניתוח הערב, מה יכולתי לעשות אחרת ואיך יכולתי לצאת מהמפגש בתחושה טובה יותר.

עזר?

ועוד איך!

                                              *

ובעצם –

הגעתי לקליניקה באיחור קל של עשר דקות. התקבלתי בחיוך. "שטויות, קורה" אמרה לי המטופלת הראשונה. שאר היום עבר בנעימים.

וגם –

בפגישה העוקבת ציינו מספר משתתפות את הפגישה הקודמת, המשמעותית ביותר עבורן, שקיבלו ממנה המון, שעיבדו את הנושאים בבית, שנעשתה עבודה פנימית.

אז... מדוע לא הצלחתי להפגין טוב-לב כלפי עצמי? 

                                           *

בספרה "אם כבר אוכלים מהמקרר אז למה לא לקחת כיסא" מבקשת הכותבת ג'נין רות את הבקשה הבאה:

" טפחו סקרנות.

בפעם הבאה שאתם אוכלים בגלל רגש [ כעס, מתח, בדידות, עצב, דיכאון ...] הפסיקו.

כתבו "דיאלוג סקרנות" ותשמרו אותו במחברת. תתחילו בהצהרה פשוטה וישירה. תארו את האירוע שעורר אצלכן את הרצון לאכול.

תתעניינו מה הסיבה שבגללה אתם מרגישים מה שאתם מרגישים."

באמצעות הסקרנות, תוכלו להבין את המניעים שעודדו אתכם לאכול. וברגע שתבינו את התבנית, גם תוכלו לשנות אותה.                 

וטוב לב? מה הוא קשור?

להשתיק קצת את הקול הביקורתי, להכיר בכך שכולנו בני אדם, לטפח את התדמית העצמית, לחדד את כושר ההבחנה הפנימי שלנו.

או כפי שאמר זאת היטב המשורר וולט ויטמן:

"אני טוב וגדול הרבה יותר ממה שחשבתי. לא שיערתי שיש בי כל כך הרבה טוב".

 

 לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק