התחלנו גמילה לקטנה. תשמעו, זה ק-ש-ה !
קנינו את הספרים המתאימים והקראנו אותם לקטנה כהכנה , קנינו סיר ורוד
שובה- לב והפסקנו לאסוף קופונים לטיטולים. זהו, הכל מוכן. מתחילים גמילה.
ביום הראשון לגמילה התייאשתי שבע פעמים. ייאוש חדש על כל פיפי שניקיתי.
ולא, הייאוש לא נעשה נוח יותר עם הזמן.
ביום השני לגמילה, מהקצה השני של הבית, אני שומעת את הילדה צועקת "אמא
פיפי!" , אני עוזבת הכל ורצה אליה כדי לגלות ש..כן, עשתה פיפי, על
השטיח. בייאושי החזרתי לה את הטיטול
והחלטתי שמצדי עד גיל 5 אני אקנה טיטולים, ואם לא תהיה מידה מתאימה, אני אייצר.
לאחר שכנועים מצד הגבר, המשכנו שוב בגמילה ביום למחרת. באותו יום התארח אצל
הקטנה גברבר בן גילה, גמול, שעשה פיפי לתפארת בסיר ונפרד ממנו לשלום בשירותים.
הקטנה עמדה פעורת פה. "זה יעשה את העבודה, חיקוי זו הדרך הטובה ביותר
ללמידה" חשבתי לעצמי. באותו היום היו עשרות אזעקות שווא – "אמא!
פיפי!", רצות לסיר, מתיישבת ולא יוצא כלום. באותו יום התייאשתי שוב. חזרנו
לטיטולים.
 |
| תמונה מהספר "סיר הסירים" (מאת אלונה פרנקל) |
*
ש' הגיעה אליי לראשונה לפני שלוש שנים כמעט. גברת "יו-יו"
קלאסית – יורדת במשקל, עולה עם תוספת, יורדת עוד יותר ועולה עם ריבית וכן הלאה.
כשהגיעה אליי רצתה להתחיל שוב "דיאטה". שבוע לאחר שנפגשנו לראשונה,
החליטה להתחיל גמילה מסוכרים. "אני יודעת שזה הדבר שהכי מפריע לי לרזות,
הסוכרים. אז הדבר היחיד שיעזור לי זה גמילה". כיבדתי את החלטתה.
כשחזרה אליי כעבור שנה, הסבירה את כישלון ההרזייה – "הגמילה
הצליחה. באמת הפסקתי לאכול סוכרים. אבל מצאתי תחליפים. במקום סוכר לבן לעוגות
השתמשתי בסוכר ענבים, במקום קמח רגיל השתמשתי בקמח תפוחי אדמה וקמח אורז. מי שרוצה
לאכול עוגות, יאכל עוגות גם כשהוא "גמול" מסוכר. מצאתי את עצמי כל היום
מחפשת מוצרים שיחליפו את הסוכר, ומסתבר שיש לא מעט כאלו".
"ומה עכשיו"? אני שואלת. "לא יודעת, אני כבר שבורה
מניסיונות לרזות" היא משיבה לי. "אולי הגיע הזמן לגלות מה מסתתר מאחורי
ההשמנה שלי".
אמרה זאת, ולא חזרה שוב.
*
"זה לא טוב להתחיל גן חדש וגמילה ביחד, זה יותר מדי בשביל
הילדה" אמרה לי המומחית. "חכי עם זה קצת".
שמחה על האישור שניתן לי, עצרתי שוב את הגמילה. "חוזרים
לטיטולים" הודעתי לקטנה. במשך כל
היום, עדיין מסרבת להאמין לי, היא רצה לסיר בצעקות - "אמא! פיפי!" ומתיישבת. בשעות הערב היא הסירה לבד את הטיטול וזרקה אותו
לפח. "לא טיטול" אמרה לי בקול תינוקי.
*
גברת "יו-יו" חזרה אליי שוב, בפעם השלישית. "הפעם
החלטתי סופית" אמרה לי, הבינה שאין מנוס, שהיא צריכה לטפל בעצמה באמת. מספיק עם
דיאטות בזק, מספיק עם הבטחות סרק, מספיק עם "עזרה ראשונה". הגיע הזמן
לעשות תהליך אמיתי, להכיר את עצמה מחדש ולהפסיק עם התירוצים למה זה לא הזמן המתאים
לכך.
אז התחלנו תהליך חדש ונכון, ואני מאמינה בו ובה מאי פעם.
*
"אמא! פיפי!" היא צועקת שוב. אני מגיעה כבר מוכנה עם הסחבה
(בפעם השישית לאותו יום).
"איפה?" שואלת בקול עייף.
"סיר" היא אומרת בגאווה.
(כן, בטח – חושבת לעצמי)
הא מביאה את הסיר, והנה, בתוכו, פיפי, לת פ א ר ת !
"הנה פיפי" היא אומרת והופכת את הסיר.
מזל שהבאתי סחבה J
אז , יש לנו עוד דרך לעבור, אבל פתאום אני מאמינה בה קצת יותר.
