שוב חוזר הניגון – בעלת הדירה החליטה להעלות את שכר הדירה, אך הפעם
העלייה דרמטית מתמיד. "אין ברירה, חייבים לחפש דירה אחרת" אומר לי הגבר.
אני מתבוננת בו בעיניים עצובות. לא מזמן שיפצנו את הדירה, הגן של הילדה במרחק 5
דקות הליכה, הדירה סמוכה לרחוב המרכזי של העיר, יש לנו חניה מקורה, מסתדרים עם
השכנים, יש מעלית בבניין ועוד רשימה ארוכה של יתרונות. איך נעזוב? למה בכלל נעזוב?
למחרת הודעתי לו "אנחנו לא עוזבים את הדירה!". הוא התבונן
בי בעיניים עצובות. שכר הדירה עלה, הדירה ישנה, הבניין כולו ישן, המיקום מרכזי
מדי, אין הרבה גינות ציבוריות לילדים באזור, הארנונה "בשמיים", המדרכות
משובשות בכל הרחוב, רוב השכנים קשישים ועוד רשימה ארוכה של חסרונות. בטח נעזוב!
איך נישאר?
 |
| בעד ונגד - היכן הרשימה ארוכה יותר? |
מבולבלת וטרודה התחלתי את יום העבודה שלי.
המטופלת ת' הגיעה לאחר שבועיים קשים. "אני מגיעה בכל זאת"
היא אמרה, "למרות שלא ירדתי במשקל, אולי אפילו עליתי". ומה הניע אותך
להגיע? אני שואלת. "נמאס לי להתחבא באזור הנוחות שלי" היא עונה.
כשעזבה ת' מחשבותיי החלו לנדוד שוב לעניין הדירה. אזור הנוחות שלי –
הכול מוכר, ידוע.. למה לשנות משהו? ואז הדהד בי המשפט "כשאתה לא משנה כלום,
כלום לא משתנה".
כל חיי הבוגרים חלמתי לעבור למושב. עבורי מושב מייצג את המרחב, החופש,
הפרטיות, הרוגע, המקום המושלם לגדל ילדים. כל מה שהעיר לא העניקה לי. אבל למעבר
למושב יש גם חסרונות – לא בכל המושבים יש מסגרת לילדים, חייבים להחזיק שני רכבים
וכמובן, אין את הנוחות של העיר (חסר חלב ב- 02:00 בלילה? אין בעיה, יורדים
לפיצוציה..)
אבל מה להחליט? מה לעשות? האם אנחנו רוצים את השינוי או שהוא
"נכפה" עלינו?
אני נזכרת במטופלת שהגיעה אליי לקופת חולים. "מה מביא אותך
אליי"? אני שואלת, "הרופא", היא עונה. "ולמה הרופא רצה
שתגיעי"?, "כי חטפתי התקף לב והוא אומר שאני חייבת לשנות את אורח החיים
שלי" היא עונה. "ומה את חושבת"? אני שואלת, "אני חושבת שמה
שצריך לקרות בסוף יקרה" היא ענתה. בסיום הפגישה ביקשתי שתגיע לפגישת מעקב, אך
מראש ידעתי שלא תגיע. וצדקתי. כששינוי "נכפה" על מישהו מבלי שהוא באמת
מוכן אליו ורוצה בו, אז באמת "כלום לא משתנה".
אני חוזרת הביתה בדעה מוצקה ומלאת ביטחון "עוברים למושב!".
"את בטוחה?" שואל בחשש, אבל אני כבר מסתערת על לוחות הנדל"ן.
כעבור פחות משבוע מצאנו בית מקסים במושב. פעוטון במרחק עשר פסיעות,
צרכנייה עם כל טוב במרחק שלוש דקות, דשא רחב ידיים ובעיקר – שקט ושלווה.
אני יצאתי ממרחב הנוחות שלי ועברתי למרחב אחר. נכון, יש
עדיין הרבה חוסר וודאות – האם יהיה לנו טוב במקום החדש? האם נסתגל במהרה? האם היתרונות
יעלו על הקשיים?
אין לי תשובות לשאלות הללו. אבל אני גם לא רוצה תשובות. אני רוצה
לחוות ולהגיע להבנות לבדי.
 |
| לקחת סיכון, לצאת מאזורי הנוחות |
המטופלת ת', גם היא, יצאה ממרחב הנוחות שלה וכעת עושה עבודה אמיתי על
עצמה ומתחילה לנהל את האכילה שלה. והיא מגיעה לתובנות רבות בדרך.
ומה אתכם?
אתם מוכנים לשנות משהו בחייכם?
עד לפעם הבאה, רק בריאות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה