יום שישי, 15 ביוני 2012

טעויות של אמא דיאטנית


האסימון נפל לפני מספר חודשים.
ערב אחד חזרתי מהעבודה, עמדתי דקה אחת על יד הדלת וצפיתי במתרחש.
הגבר יושב מול הטלויזיה ואוכל, הילדה רצה בין הצעצועים ומידי פעם מגיחה לביסים גדולים ואחריהם היא ממשיכה לרוץ ולשחק.
מה קורה כאן? אני שואלת
ארוחת ערב, הוא עונה לי.
למחרת אספתי את הקטנה מהגן ועברתי לעשות סידור קטן בעיר. הסידור כמובן התארך והילדה התחילה בשלב מסויים למלמל  בשקט "המ...המ...המ..". כעבור מספר דקות המלמול השקט הפך לצרחות. כין שלא חשבתי שהסידור יתארך, לא הבאתי נשנוש לילדה, וכך מצאתי את עצמי רצה למאפייה הקרובה וקונה לה פיתה כדי שתירגע. כשחזרנו הביתה, כמובן שכבר לא היתה רעבה..

באותו ערב תפסתי את עצמי לשיחה. כשהקטנה רק נולדה היה קל יותר, עדיין לא היינו צריכים לדאוג ולטרוח סביב נושא האוכל (בכל מקום, בכל זמן אפשר להניק..). עכשיו הדברים השתנו, היא כבר ילדה, והיא כבר מתחילה לאמץ הרגלי אכילה. ובעצם אפשר כבר להגיד שהפכנו ל... מ-ש-פ-ח-ה (ועכשיו - דמיינו קול של אסימון נופל).

אני שואלת חברות אימהות על הטעויות שהן חושבות שהן עושות בתזונת ילדיהם.
סמדר מספרת שנתנה לילדים שלה מיץ כיון שהם לא רצו לשתות מים בתור תינוקות. לאחר שבנה הגדול התרגל למיץ, היה קשה מאוד לשנות את ההרגל בחזרה לשתיית מים.
יפעת מספרת לי שמה שמפריע לה ביותר היא העובדה שאין בבית שעת ארוחת ערב משפחתית. בעלה מגיע מאוחר מהעבודה והילדים רעבים לפני שמספיק להגיע ולכן מתפספס.
אנה ושרי "חוטאות" לפעמים במזון לא-הכי-בריא לארוחת צהריים בגלל חוסר זמן להכין, בעיקר מנה בשרית.
עדי רודפת אחרי הקטנצ'יק כדי שיאכל.
שירן, חני ומיטל מספרות על הקושי בהתמודדות מול סבא וסבתא שרוצים לפנק את הנכדים בעיקר בדברי מתיקה...
ולקינוח, רעות מספרת שהטעות העיקרית שלה היא שנותנת ג'אנק זמין שנובע בעיקר מחוסר תכנון.

הסיפורים האלה נשמעים לכם מוכרים?

הבית שלנו בריא (בכל זאת בית של דיאטנית...). מה זאת אומרת בריא? במקרר יש תמיד ירקות, פירות, מוצרי חלב (רזים , אלא מה?) וביצים. ב- 80% מהזמן אנחנו אוכלים לחם מדגנים מלאים (כי אי אפשר לוותר על החלה של שבת), המזווה עמוס בקטניות, שיבולת שועל, קינואה, בורגול, כוסמת ועוד ועד. לעולם לא תמצאו אצלי מזון מעובד (שניצלים קפואים, המבורגרים וכדומה) ובמקפיא תמיד יהיו גם לקטי ירקות קפואים (כי לא תמיד יש זמן לבישולים וצריך גם פתרונות מהירים). לפני שבועות עמוסים במיוחד אני מגדילה לבשל ומקפיאה בקופסאות, כדי שתמיד יהיה אוכל זמין.

 אבל למרות הכול, עדיין לא גיבשנו לנו כללים כמשפחה מתהווה. בכל זאת, כל עניין המשפחה די חדש לנו.
אז ישבתי עם עצמי וניסחתי לי שלושה כללי ברזל:

1.    במהלך השבוע לתאם לפחות שתי ארוחות ערב משפחתיות (באמצע שבוע). בקיץ השעות המתאימות הן 18:00-18:30 .

2.   לצאת מהבית עם הילדה תמיד ערוכה מראש (תור ארוך בבנק – לא נורא, יש כריך ופרי ליתר ביטחון). ואם בכל זאת לא הסתדר, לעצור במכולת/חנות נוחות/פיצוצייה ולקנות יוגורט או גביע גבינה קטן.

3.      ארוחות אוכלים בישיבה בלבד. לא תוך כדי ריצה, לא תוך כדי משחק ולא תוך כדי צפייה בטלוויזיה.

אז דיווח מהשבוע האחרון – הצלחנו לאכול פעמיים ארוחה משפחתית בערב, יצאתי לאסוף את הקטנה עם בננה בתיק (ובדרך קנינו גם יוגורטים כי השתוללנו בגינה והיינו צריכות להחזיר אנרגיה...) וגם 70% מהזמן אכלנו בישיבה בלבד.

ועכשיו מה נשאר?  התמדה. עקביות.



ולפעמים יש גם ימים יוצאים מן הכלל, וזה בסדר. לא תמיד הכול חייב להיות מובנה וברור. נסחו לעצמכם את העקרונות שחשובים לכם ותפעלו על פי רוב לפיהם.

המלצה שלי – אל תוותרו על ארוחה משפחתית אחת לפחות בשבוע.  על חשיבות הארוחה המשפחתית מוזמנים לקרוא כאן

ודבר אחרון – מוקדש לכל הסבים והסבתות :

חוויות הילדות שלי מסבא וסבתא – סבא לוקח אותי (בפעם הראשונה בחיי) לבריכת גלים , סבתא משחקת איתי בקלפים (ונותנת לי לנצח כמובן), סבא וסבתא מגיעים להצגה בכיתה ג' (ולא מפסיקים להתפעל)...  אני לא זוכרת איזו עוגה או שוקולד או סוכריות הם קנו לי כשהייתי ילדה. הזיכרונות האמיתיים שנשארים בלב לא מגיעים בצורה חומרית. אז אולי במקום להשקיע כסף בדברי מתיקה תיקחו את הנכד לים ותבנו אתו ארמון מפואר?


עד הפעם הבאה - רק בריאות!

לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק



יום שבת, 2 ביוני 2012

עוברים למושב


שוב חוזר הניגון – בעלת הדירה החליטה להעלות את שכר הדירה, אך הפעם העלייה דרמטית מתמיד. "אין ברירה, חייבים לחפש דירה אחרת" אומר לי הגבר. אני מתבוננת בו בעיניים עצובות. לא מזמן שיפצנו את הדירה, הגן של הילדה במרחק 5 דקות הליכה, הדירה סמוכה לרחוב המרכזי של העיר, יש לנו חניה מקורה, מסתדרים עם השכנים, יש מעלית בבניין ועוד רשימה ארוכה של יתרונות. איך נעזוב? למה בכלל נעזוב?

למחרת הודעתי לו "אנחנו לא עוזבים את הדירה!". הוא התבונן בי בעיניים עצובות. שכר הדירה עלה, הדירה ישנה, הבניין כולו ישן, המיקום מרכזי מדי, אין הרבה גינות ציבוריות לילדים באזור, הארנונה "בשמיים", המדרכות משובשות בכל הרחוב, רוב השכנים קשישים ועוד רשימה ארוכה של חסרונות. בטח נעזוב! איך נישאר?
בעד ונגד - היכן הרשימה ארוכה יותר?

מבולבלת וטרודה התחלתי את יום העבודה שלי.

המטופלת ת' הגיעה לאחר שבועיים קשים. "אני מגיעה בכל זאת" היא אמרה, "למרות שלא ירדתי במשקל, אולי אפילו עליתי". ומה הניע אותך להגיע? אני שואלת. "נמאס לי להתחבא באזור הנוחות שלי" היא עונה.
כשעזבה ת' מחשבותיי החלו לנדוד שוב לעניין הדירה. אזור הנוחות שלי – הכול מוכר, ידוע.. למה לשנות משהו? ואז הדהד בי המשפט "כשאתה לא משנה כלום, כלום לא משתנה".

כל חיי הבוגרים חלמתי לעבור למושב. עבורי מושב מייצג את המרחב, החופש, הפרטיות, הרוגע, המקום המושלם לגדל ילדים. כל מה שהעיר לא העניקה לי. אבל למעבר למושב יש גם חסרונות – לא בכל המושבים יש מסגרת לילדים, חייבים להחזיק שני רכבים וכמובן, אין את הנוחות של העיר (חסר חלב ב- 02:00 בלילה? אין בעיה, יורדים לפיצוציה..)
אבל מה להחליט? מה לעשות? האם אנחנו רוצים את השינוי או שהוא "נכפה" עלינו?
אני נזכרת במטופלת שהגיעה אליי לקופת חולים. "מה מביא אותך אליי"? אני שואלת, "הרופא", היא עונה. "ולמה הרופא רצה שתגיעי"?, "כי חטפתי התקף לב והוא אומר שאני חייבת לשנות את אורח החיים שלי" היא עונה. "ומה את חושבת"? אני שואלת, "אני חושבת שמה שצריך לקרות בסוף יקרה" היא ענתה. בסיום הפגישה ביקשתי שתגיע לפגישת מעקב, אך מראש ידעתי שלא תגיע. וצדקתי. כששינוי "נכפה" על מישהו מבלי שהוא באמת מוכן אליו ורוצה בו, אז באמת "כלום לא משתנה".
אני חוזרת הביתה בדעה מוצקה ומלאת ביטחון "עוברים למושב!". "את בטוחה?" שואל בחשש, אבל אני כבר מסתערת על לוחות הנדל"ן.
כעבור פחות משבוע מצאנו בית מקסים במושב. פעוטון במרחק עשר פסיעות, צרכנייה עם כל טוב במרחק שלוש דקות, דשא רחב ידיים ובעיקר – שקט ושלווה.
אני יצאתי ממרחב הנוחות שלי ועברתי למרחב אחר. נכון, יש עדיין הרבה חוסר וודאות – האם יהיה לנו טוב במקום החדש? האם נסתגל במהרה? האם היתרונות יעלו על הקשיים?

אין לי תשובות לשאלות הללו. אבל אני גם לא רוצה תשובות. אני רוצה לחוות ולהגיע להבנות לבדי.
לקחת סיכון, לצאת מאזורי הנוחות


המטופלת ת', גם היא, יצאה ממרחב הנוחות שלה וכעת עושה עבודה אמיתי על עצמה ומתחילה לנהל את האכילה שלה. והיא מגיעה לתובנות רבות בדרך.

ומה אתכם?

אתם מוכנים לשנות משהו בחייכם?

עד לפעם הבאה, רק בריאות!