יום שבת, 5 במאי 2012

דיאטנית בעיר הגדולה - חלק ב'


לקריאת חלק א'

 
הסתגלות של מס' ימים לניו יורק : נוהל קפה וארוחת בוקר  – לחם, גבינות וירקות, מצטיידים בבקבוקי מים, קצת פירות והופה יוצאים לדרך.

כששואלים אותי "מה עשיתם רק בניו יורק במשך שבועיים", קשה לי לענות. נראה לי שהמהות  העיקרית של ניו יורק היא פשוט – ללכת. ללכת ולהתבונן. אם זה בעצים הגבוהים בסנטרל פארק, בבניינים שמגיעים כמעט עד לעננים, באורות הזוהרים בטיימס סקוור, בתמונות עוצרות הנשימה במוזיאונים, בהמוני האנשים החולפים על פניך, בחלונות ראווה של החנויות המפוארות...

אז ברשותכם, אחלוק עמכם עוד מספר חוויות קולינאריות מהטיול הנפלא

אפשרויות בחירה

בשבוע הראשון לשהותנו בניו יורק היה יום גשום וקר, יום מושלם למוזיאון. כשהגיעה שעת הצהריים ירדנו לאכול במסעדת המוזיאון. המסעדה חולקה לאזורים -  אזור של פיצות ופסטות, אזור המבורגר, נקניקיות וצ'יפס, אזור הגריל ולמרבה ההפתעה גם "אזור בריאות".

התור הארוך ביותר היה, כמובן, באזורי הג'אנק פוד.

נכנסתי לאזור הבריאות ועיניי אורו. בופה ענקי מלא בסלטים, בכל הגוונים ומכל הסוגים – סלטים חיים, סלטים מבושלים, סלטים מוקפצים, סלטים בהרכבה אישית ועוד ועוד.  לקחתי  צלחת והתחלתי להעמיס מכל הטוב הזה. איזה כיף!  הגעתי לקופה בחיוך רחב ו-10 דולר ביד. הקופאית מורה בידה לשים את הצלחת על המשקל. אני מניחה את הצלחת, לא מספיקה להמיר יחידות ( ליברה-ק"ג) והקופאית מבקשת 22 דולר. מה???? הקופאית מגלגלת עיניים בעוד אני מנסה לעכל את המחיר המופקע. 80 שקלים עבור סלט?
80 שקל לסלט???

בדרך לשולחן אני עוברת דרך אזור הפיצות. מעל אחד ממשולשי הפיצה מתנוסס מחיר – 4 דולר. ושוב אני מרחמת על האמריקאים. אפילו אם יש  כאלה שרוצים לאכול בריא, הם צריכים להוציא הון תועפות על האוכל. במקביל אני שוב מתמלאת גאווה על המצב השונה בארץ.

ויש גם המבורגר אחר...
למחרת הגענו למסעדה נחמדה, בה שמחתי לגלות המבורגר "קצת אחר". הלחמנייה מחיטה מלאה, הקציצה מחזה הודו טחון ובמקום המיונז, ממרח אבוקדו. רעיון נהדר וטעים בטירוף. אך כמובן, גם התענוג הבריא הזה עלה כפליים מההמבורגר המסורתי.

הפנטזיה מתממשת

ביום שישי, היום השישי לטיול, כבר התחלתי לפנטז על אוכל מבושל. אוכל אמיתי –  עוף, עדשים, ירקות מבושלים.. האם אזכה לכך בניו יורק?

ואז עולה בנו הרעיון- אוכל הודי!
אנחנו מחפשים מסעדה הודית ומגלים אחת נהדרת ממש ליד הדירה בה לנו. הגענו בשעות הצהריים והמסעדה הומה אדם. כעבור דקה הבנו את הסיבה לכך – בופה חופשי, "אכול כפי יכולתך". (וכאן המקום גם לגלות שאוכל הודי הוא האהוב עלינו ביותר). אנחנו מסתערים מיד על התבשילים הנהדרים. בדיוק כמו שפינטזתי – עדשים, אורז, ירקות, עוף והכל ברטבים מתובלים בניחוחות נהדרים. אני מסיימת את המנה בצלחתי ומיד נזכרת שלא טעמתי מהתבשיל הזה והתבשיל ההוא, ושוב מוצאת עצמי עם צלחת מלאה מהבופה ובפעם השלישית אני כבר כל כך מלאה, אבל הכל טעים וזמין ונגיש ואני חייבת עוד מנה אחת קטנה ועוד תוספת ועוד טעימה..
צלחת מסורתית


"אני לא יכול לנשום" אומר הגבר כשאנחנו סוף סוף מסיימים. גם אני.

למזלנו הרב, הדירה קרובה ואנחנו פורשים לשינה ארוכה. מקץ שלוש שעות, כשמתעוררים, אני עדיין מרגישה מלאות ובחילה.

איך הגעתי למצב כזה? היה לי קשה לעמוד בפני הפיתוי הגדול וההזמנה "לאכול כפי יכולתי" ואכלתי הרבה הרבה מעבר ליכולתי. השילוב בין אוכל טעים, בריא וזמין כל כך גרם לי לאבד את דעתי.

"לא מתקרבים יותר למסעדות הודיות" אני מכריזה. "ברור!" הוא עונה.

למחרת בצהריים אני שוכחת את הכרזתי. "הודי"? אני שואלת אותו. "ברור" הוא עונה.

אנחנו נכנסים למסעדה, אך היום אין בופה. מתיישבים בכל זאת ומזמינים מנה אחת לכל אחד.  והאמת? הפעם נהנים הרבה יותר. כשהוסר הגירוי והצורך של "לטעום מהכל", "להספיק מהכל" ו"לאכול כפי יכולתי", אני מצליחה להתרכז במנה שלי. בטעמים המיוחדים שלה, במרכיבה, רכיביה, ניחוחותיה ובניואנסים הקטנים שלה. תענוג.

אנחנו יוצאים מהמסעדה בתחושה אחרת לגמרי. ואני מרגישה שכנראה יש סיבה לכך שחזרנו אליה... הייתי צריכה לעשות תיקון לחוויה של היום שלפני. ואני מסכמת את החוויה החדשה כנעימה הרבה יותר.

עד כאן לחוויות מניו יורק..

לטיפים בנושא אכילה נכונה בחו"ל

חזרה לשגרה ועד לפעם הבאה – רק בריאות!
לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה