יום שני, 23 באפריל 2012

דיאטנית בעיר הגדולה – חלק א'






נסענו לניו יורק לשבועיים.

ביקרתי בניו יורק לפני למעלה מעשור, והרבה השתנה מאז. הבניינים התרבו, הסנטרל פארק נעשה ירוק יותר, המחירים גבוהים יותר.. רק דבר אחד לא השתנה – האוכל.  גם אז, כמו היום, התקשיתי "למצוא את עצמי".

נחתנו בשעות הבוקר המוקדמות, מורעבים. התמקמנו בדירה ויצאנו לבדוק את האפשרויות.

דוכני בייגל, נקניקיות ועוגות בכל פינת רחוב, שלטי פיצה מהבהבים, תמונות של המבורגרים וצ'יפס נוטפי שומן – בקיצור, הכל, רק לא בריא.
דוכן נקניקיות ובייגל במנהטן


הגבר רצה לשבת בדיינר אמריקאי, הוא חולם כבר 12 שעות טיסה על חביתה עם בייקון. "בטח אוכל למצוא מה לאכול" חשבתי לעצמי. התיישבנו בדיינר. הגבר קיבל את חלומו נוטף השומן ואני מעיינת כבר 20 דקות בתפריט. אוף, באמריקה אין ארוחת בוקר ישראלית...  הזמנתי את הדבר היחיד שנראה לי הכי הגיוני לשעות הבוקר בכל התפריט – טוסט (וברור שאין גבינה דלת שומן!)

כעבור מס' דקות, בביס הראשון מהטוסט, מתברר לי שהלחם טוגן בחמאה. בטוסט כמובן, אין ירקות (זיתים זה לא ירק!).

סיבוב קצר בעיר ואני מגלה את האמת המרה (וסליחה על ההכללה) – האמריקאים אוכלים המון המון ג'אנק פוד!  לתומי חשבתי כי "מהפיכת הבריאות" התחילה בארה"ב, בשל המחקרים הרבים בנושאי תזונה היוצאים מתוכה ובשל ההכרזה על מלחמה ב"מגיפת ההשמנה" . אך האמת מראה כי  עבודה רבה לפניהם.

בשעות הערב, מאובזרת באופטימיות, יצאנו לסופר השכונתי לקנות מצרכים בסיסיים לארוחת בוקר. כעבור מספר דקות האופטימיות התחלפה באכזבה. אני ניצבת מול מקרר ענקי, מלא בגבינות, ולא מצליחה למצוא אף לא גבינה אחת דלה בשומן. לקוחות מתחילים לנעוץ בי מבטים כאשר אני קוראת את הסימון התזונתי מאחורי אחת הגבינות עליה מצוין "שומרי משקל". זה מבטיח, חשבתי לעצמי.. אז מסתבר שלא.  

הסימון התזונתי האמריקאי שונה מאוד מהסימון שנהוג בישראל. החישוב מתייחס למנת הגשה ולא ל- 100 גרם (כנהוג בארצנו). מנת הגשה יכולה להיות 28 גרם או 15 גרם או 30 גרם, כתלות במה שהיצרן החליט להחשיב כ"מנת הגשה". מוזר.
אני בוחנת את הסימון התזונתי לעומק ומגלה שהגבינה מכילה 5 גרם שומן. איזה כיף! אבל, רגע, מה מנת ההגשה? אני מגלה שמנת ההגשה המצוינת היא 28 גרם. אז מה זה אומר? מה אחוזי השומן?

גבינה דלת שומן???


אני מוציאה פנקס קטן ועט (כן, כן, באמצע הסופר) ומתחילה לחשב. אם ב 28 גרם גבינה יש 5 גרם שומן, אז ב 100 גרם מוצר יש 18 גרם שומן, ומכאן נובע שבגבינה יש 18% שומן. (להזכירכם – גבינה שכתוב עליה "שומרי משקל").

בשלב זה כבר מתגבשת בתוכי ההחלטה לכתוב מכתב תלונה לאובמה..

אני ממשיכה להסתובב ולחפש מזון בריא בסופר. "יש לי הפתעה בשבילך"! מחייך הגבר ושולף קוטג' ממקרר נידח בקצה הסופר הענקי. פניי אורו. אני ממהרת להסתכל על הסימון התזונתי ומגלה שהקוטג' 4% שומן בלבד! סוף סוף...

מגיעים לקופה עם לחם מקמח מלא (5 דולר לחצי כיכר לחם) , עגבניות (6 דולר לקילו עגבניות), שקית גזרים גמדיים, גבינת קוטג', קרטון חלב ובקבוק מים מנרליים . החשבון – 26 דולר (כמעט מאה שקלים!)

יוקר המחייה כבר ציינתי?

מעניין מאוד שסל מוצרים כל כך בסיסי (ובריא) עולה כך ולעומת זאת – 2 ארוחות מלאות במקדונלד'ס עולות כ- 17 דולר.

 

בבוקר נוסעים במטרו. אנחנו מנשנשים גזרים גמדיים והנוסעים מתבוננים בנו בתהייה. בכל השבועיים בניו יורק לא ראיתי אפילו אדם אחד מנשנש פרי או ירק. רק חטיפים מלוחים, בוטנים מטוגנים וממתקים.

בצהריים יושבים לאכול במסעדה. אני מזמינה כריך חזה עוף ("מצטערים, אין לחם מקמח מלא") וסלט. כעבור מספר דקות מגיע ה"סלט" – יציקה של רוטב עם מעט חסה.  אני מזכירה לעצמי: להזמין תמיד סלט עם רוטב בצד!  וכשמגיע הכריך, אני נדהמת לגלות כי חזה העוף אומנם צלוי, אך עם גבינה מותכת מעל.

מה יהיה? אני שואלת את עצמי, כבר יומיים שאני חולמת בלילות על סלט רענן.. 

אני מחליטה שלא להיכנע!  אני אמשיך לאכול בריא גם במדינת הג'אנק פוד!

אז,

בפעם הבאה אספר על מכשולים חדשים וההתמודדויות..

ובינתיים, רק בריאות!

לאתר שלי

לעמוד הפייסבוק

תגובה 1: