אני חייבת להתוודות -
אני נהג חדש.
הוצאתי רישיון נהיגה לפני כשנתיים (שנה, 11 חודשים ו-22 ימים, אבל מי
סופר?). כמה מביך שבעלי
היה הנהג המלווה שלי ועוד יותר מביך שהטסט שלי נערך בשיתוף עם בחורה בת 17 שפחדה
לאחר למבחן בגרות...
בשנה האחרונה, במסגרת העבודה, אני נוסעת הרבה בכבישים מהירים והכי אוהבת את כביש 6 דרומה.
למה? כי אין מצלמות או מכמונות מהירות כמובן. הרדיו בווליום גבוה, הרגל לוחצת על
הגז ותמרור המהירות בגדר "המלצה" בלבד. איזה כיף.
אני חושבת שזו הילדה המרדנית שבתוכי, שלא רוצה להישמע להוראות והנחיות
וכללים וחוקים והגבלות. אף פעם לא מרדתי. עכשיו זה זמן טוב.
אך השבוע התבשרתי לגבי מצלמות המהירות החדשות שהוצבו (גם בכביש שש)
ובשורה מצערת זו גרמה לי להרהר – מדוע אני צריכה מצלמות אבטחה שיזכירו לי שמסוכן
(ולא חוקי) לנסוע כל כך מהר? תמיד יש לי תירוצים – אני רוצה להגיע למרפאה לפני קבל
קהל לשתות קפה ברוגע, אני חייבת להגיע מהר הביתה כי אני רוצה להספיק להשכיב את
הילדה לישון ועוד ועוד תירוצים.
ופתאום, מצלמות אבטחה. מה אעשה?
הרהור מספר 1 :
המטופלת ר' ירדה כ- 15 קילו
במהלך הטיפול והרגישה נפלא. כשיצאתי לחופשת לידה, אמרה לי שהיא מרגישה שיש לה את
הכלים להמשיך את תהליך השינוי ולהתמיד בו. במהלך חופשת הלידה שלי חשבתי עליה
ותהיתי לעצמי מה שלומה, אך לא העזתי לצלצל. לא רציתי שתחשוב שאין לי אמון בה.
כשחזרתי מחופשת הלידה, היא הראשונה שהתייצבה בפתח הקליניקה.
"עליתי כבר 9 קילו", בישרה לי, "לא הצלחתי להחזיק מעמד
בלעדייך". כשניסיתי לברר מה קרה במהלך התקופה, ר' סיכמה במשפט אחד
"חזרתי להרגליי הישנים".
ושם, על הכביש המהיר, הרהרתי לעצמי – האם אני מצלמת האבטחה? האם כך אני נתפסת? "שומרת הסף"?
תחושת הכישלון הדהדה בתוכי.
מדוע ר' לא הצליחה לשמור על הרגליה החדשים? מדוע כאשר היתה בהדרכה שלי
ובמעקב שלי ירדה כל כך יפה ואז חלה נסיגה כל כך משמעותית?
הרהור מספר 2:
מדוע אני לא מסוגלת לנהוג על הכביש בהתאם להוראות? הרי ההגבלות הן
לטובתי בלבד ונועדו להגן עליי. אני מתרצת
תירוצים. אני רוצה למרוד. אבל, במי אני מורדת? הרי אילו החיים שלי. למי אני מתרצת?
הרי לכל תירוץ יש פיתרון.
החיים
שלי חשובים לי. הבריאות שלי חשובה לי. המשפחה שלי, החברים שלי, העבודה שלי. הרי
אני לא רוצה לאבד הכל...
כולנו שואפים לחיות, כולנו שואפים לגוף בריא, לאכול מזונות שיעשו
לנו טוב, שיעשו לגוף שלנו טוב. אם המטופלת ר' תעשה שינוי אמיתי, מתוך הכרה שעליה
להקשיב לגוף שלה, אז היא לא תצטרך צריכה את "שומר הסף" שיגן עליה כל
הזמן, לא תזדקק למצלמות אבטחה ולא תחזור ל"הרגליה הישנים", אלא תרצה
להמשיך לשמור על הגוף שלה ולהזין אותו נכון.
ואיך לדעתכם עושים שינוי אמיתי?
מתוך אמונה,
מתוך ערכים,
מתוך הבנה,
מתוך בשלות,
מתוך בגרות,
מתוך צורך אמיתי בשינוי.
המטופלת ר' החליטה שהפעם זה לתמיד. ואני איתה.
והשבוע, כמה סמלי, קיבלתי את רישיון הנהיגה החדש שלי. אני כבר לא "נהג
חדש".
התבגרתי.
ועד הפעם הבאה - סעו לאט ורק בריאות!
לאתר שלילעמוד הפייסבוק
