יום שני. היום העמוס ביותר בשבוע, בו אני יוצאת מהבית בשעה 08:00 בבוקר וחוזרת ב 21:00 בלילה, הוא גם היום המאתגר ביותר מבחינת אכילה.
היום מתחיל ב 04:30 בבוקר (לא, זו לא טעות..), כי הקטנה התבלבלה וחשבה שכבר בוקר. כמה ליטופים וחוזרת לישון. אני חוזרת למיטה אבל השינה כבר נשברה. שוקעת במחשבות עד שנרדמת, רק כדי לגלות שכבר בוקר וצריך לקום.
הבוקר אצלנו נראה כמו תקיפה מתוכננת מראש. כשאני מצחצחת שיניים הוא מחליף טיטול, כשהוא מתלבש אני מכינה בקבוק, כשאני מתלבשת הוא עושה קפה ואז שנינו מתחילים בטקס הכנת המזון. כן, כן – טקס. שנינו אוהבים לאכול אוכל ביתי ולכן מכינים מראש את כל המזון שעתידים לצרוך באותו יום. במקרה שלו – יוגורט עם פרי או ברנפלקס עם חלב לבוקר וארוחת צהריים מבושלת (תמיד יש משהו שבושל מראש ערב קודם). במקרה שלי – קצת יותר מורכב.
בימים בהם אני בדרכים וביום מרפאה עמוס, לא ריאלי מבחינתי לקחת מזון מבושל ולכן עיקר התזונה שלי מתבססת על כריכים ו"נשנושים". אז שקית האוכל שלי נראית כך:
שלושה כריכים – אחד עם גבינה ועלי בייבי, אחד עם אבוקדו ועגבניה ואחד עם שניצל סויה של טבעול וקצת טחינה, מלפפון, קופסה עם שקדים ואגוזי מלך לא קלויים, פרי, 5 פתי בר ושקית קטנה של בייגלה שטוחים, ה"טרנד" החדש שלי.
"פק"ל מלחמה" מעיר לי הגבר וזוכה למבט נוזף. ככה זה כשחיים בדרכים, צריך להיות ערוכים לכל מצב.
אני יוצאת מהבית, מוסרת את הקטנה למשפחתון וממשיכה בדרכי לבאר שבע. על כביש שש מפלס המצב רוח עולה עם מוסיקה כיפית בקולי קולות. תוך כדי הנסיעה כבר מתעורר אצלי הרעב ואני אוכלת את הכריך עם הגבינה.
מגיעה לבאר שבע בשעה 10 ומתחילה את סבב ביקורי הבית למטופלים המרותקים למיטה. לפעמים המראות לא פשוטים, אבל אני משתדלת תמיד להזכיר לעצמי שכל אחד, בכל גיל ובכל מצב, יכול להפוך להיות סיעודי. מכל סיבה שהיא.
מגיעה למרפאה בשעה 12:10 , חצי שעה לפני הזמן וכבר שני אנשים ממתינים בחוץ. מחייכת בנימוס ומבקשת שימתינו. סוגרת את הדלת ואוכלת כריך עם שניצל סויה ומלפפון. מקנחת בכוס קפה ושני פתיבר.מילוי מחדש של בקבוק המים ומתחילים.
רצף של טיפולים ללא הפסקה עד השעה 15:00. מעיפה מבט על רשימת המטופלים הארוכה ומציצה החוצה לספור כמה אנשים ממתינים. חומקת לשירותים עם הפלאפון כדי לצלצל להזכיר לגבר שהוא אחראי על האיסוף היום. פתאום פרץ של געגוע מציף אותי. אני מדפדפת לי קצת בתמונות בפלאפון.. החיוך המשגע שלה מעניק לי כוחות מחודשים.
בשעה 16:00 מתעורר שוב הצורך באכילה. במבט חטוף אני מגלה שהמטופלת הבאה היא מהוותיקות (מעל שנה וחצי בטיפול). היא תבין. אני מבקשת ממנה להמתין כמה דקות והיא מחייכת חיוך רחב ונפלא "קחי את הזמן מתוקה, גם את בן אדם". אני מודה לה ומתיישבת לאכול את הכריך השלישי. מילוי מחדש של בקבוק המים וממשיכים.
בשעה 18:30 המטופלת האחרונה עוזבת את המרפאה. אני עושה לי כוס קפה ומנשנשת פתי בר תוך כדי מילוי הניירת של סוף היום.
בשעה 19:00 שוב בדרכים. ה GPS מרתיע על פקק שמתחיל להיווצר בדרך ואני מתחילה לכרסם את הבייגלה וקצת שקדים. עד שאגיע הביתה השקית כבר תתרוקן. בבית יחכה לי מרק ירקות, בעל מנחם וילדה קטנה עם חיוך ענקי.
מנהלת לעצמי רשימת מטלות בראש:
לא לשכוח לקבוע תור לטיפת חלב, להפשיר עוף למרק, להחזיר מיילים, להפעיל מכונת כביסה דחוף, נגמר הקוואקר – צריך לקפוץ לקנות, להסתמס קצת עם חברות שלא ישכחו אותי, מחר בבוקר פילאטיס, להכין את מערך הפגישות לסדנא הקרובה, לדבר עם אמא, לקנות דיו למדפסת, וגם - לא לשכוח לנשום.
ועד הפעם הבאה - רק בריאות,
לירון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה